באותה התקופה, בשנה השנייה ללימודיי, חשבתי על לחזור לשורשים, הייתי
די בטוחה בעצמי. גידלתי את השיער במשך חצי שנה בערך, אבל לא הצלחתי לסדר אותו. היו
לי איזה 5 סנטימטר של שיער מקורזל, וכל השאר היה חלק. בסירוק במקלחת השיער החלק
שהיווה חלק נכבד מראשי היה פשוט נתלש כי הוא היה חלש מדיי כנגד השיער המקורזל. אבל
עדיין לא התייאשתי. החלטתי שאת שאני מסרקת את השיער החלק רק על יבש, ככה יהיה יותר
קל. אבל אז השיער המקורזל בקושי עובר סירוקים, וזה לא טוב כי אז יתחילו להיות לי
קשרים. עד מהרה גם לא הצלחתי לסדר את השיער בכלל. השיער שלי בנקודה הזו, כך
הרגשתי, עבר טלטלה, והוא הודיע לי- שחור או לבן, או שאת עושה החלקה, או שאת גוזרת
את השיער החלק ונשארת רק עם המקורזל. תחליטי מה את רוצה לעשות. כאן כבר התייאשתי,
וחזרתי להחלקות.
ודאגתי לצמצם נזקים כמה שאני יכולה. הייתי משתמשת רק בתכשירי שיער של "פנטן",
חברה שמאוד אהבתי, הייתי חופפת פעם בשבוע כדי לא לייבש את הקרקפת ואת השיער עצמו
וביום החפיפה הייתי דואגת לשים מסכה שתזין את השיער בלחות. בנוסף, הייתי גוזרת
קצוות כל שלושה חודשים, ומזינה אותו בקרם לחות כפיצוי על מה שהוא עובר. הרגשתי
שאני מטפלת בשיער שלי כל כך טוב, שאולי הצלחתי לאזן בין הכמות שאני משקיעה בטיפול
בריא לבין הנזק שאני עושה לו מההחלקות.
יום אחד, בשנה השלישית ללימודים, אני ושותפה שלי לדירה, התערבנו למי
יארך השיער יותר מהר בתקופה של שמונה חודשים בערך. לשותפה שלי יש תלתלים פתוחים
יחסית לשיער מקורזל אבל סגורים יחסית למתולתלות אחרות. ברוב חוצפתי, הייתי בטוחה
שאני אצליח לנצח אותה. רשמנו בפלאפון את אורך השיער העכשווי שלנו ואת התאריך,
וחיכינו שמונה חודשים בערך. ביום המכריע גיליתי שהשיער שלי ארך ב-6 סנטימטר, ושלה
ארך ב17. הייתי קצת בשוק. לא יודעת למה. אולי בגלל הפער הגדול בין קצב הצמיחה של
השיער שלה לשלי, ואולי זה כי בפעם הראשונה בדקתי את מה שכבר ידעתי להגיד לפני-
שהשיער שלי כבר כמה שנים טובות לא אורך יותר, כי מה שאורך פשוט נשבר ונחתך. אני
חושבת שעצם העובדה שקיבלתי הוכחה לכך שהשיער שלי פשוט לא חי, אפשר לומר, עשתה לי
משהו. זה החזיר אותי להרהורים, ולשאלה הגדולה: "מה לעזאזל אני הולכת לעשות עם
השיער שלי?".
ובתוך התחושה הזאת של חוסר וודאות ושל אובדן עצות, אותה חברה סיפרה לי
על נשים שחורות בארצות הברית שעשו את השינוי הזה בעצמן, משיער חלק לשיער הטבעי
שלהן. באותו הרגע, נכנסתי ליוטיוב, ולכל מיני בלוגים שפתחו אפרו אמריקאיות, וסיפרו
על התהליך שהן עוברותוגיליתי עולם חדש. תבינו שלפני כן לא באמת היה לי עם מי לדבר. רוב הבנות שאני מכירה עם
שיער מקורזל עושות החלקה או עושות תוספות. לשאר יש שיער שהוא בהגדרתו מתולתל, ולכן
קל יותר יחסית לסידור. וכשהייתי רושמת בזמנו בגוגל טיפול לשיער מתולתל/מקורזל,
התוצאות שהייתי מקבלת היו על החלקות לשיער מתולתל, ומספרות שמציעות החלקה יפנית,
ברזילאית וכן הלאה. לא הייתה קיימת מודעות לשיער מתולתל כמעט, שלא נדבר על אפרו.
ופתאום אני מוצאת מאמרים, וטיפים לשגרת טיפוח לשיער מקורזל. זה היה מבחינתי זיק של
תקווה.
כמה חודשים אחרי זה, בשנה הרביעית כבר, לאחר שינקתי כל חומר שאני
יכולה על שיער מקורזל, הרגשתי מוכנה מתמיד להפסיק עם ההחלקות. ובאמת הפסקתי להחליק
את השיער, ועם הזמן השיער הגיע כמו מקודם ל-5 סנטימטר. הפעם הכנתי את עצמי מראש וכבר
למדתי לעשות לעצמי צמות מחוברות. כשראיתי שהשיער החלק מתחיל להישבר, רצתי לאחת
החנויות שבשוק מחנה יהודה, קניתי 4 חבילות והתחלתי במלאכת הצמות. ידעתי שעם הצמות
יהיה לי בהרבה יותר קל לגדל את השיער. יש שאומרים שזה מיתוס, אבל אני באמת מאמינה
שצמות עוזרות להאריך שיער. כמובן לא צמות צמודות מדיי שגורמות לתלישת השיער, אבל
צמודות מספיק כדי שהצמות לא יהיו מרושלות, ושהשיער המשוך יוכל להתארך. עם הצמות
נשארתי שבעה חודשים. מאוקטובר 2015 עד מאי 2016. בזמן הזה הייתי מורחת על הקרקפת
ועל השיער שמן קוקוס ושמן קיק שקניתי בחנות טבע. הייתי חופפת את השיער רק פעם
בשבועיים, אך מדי פעם הייתי פורמת כל פעם צמה אחת, מורחת בה שמנים וקולעת שוב, כדי
לתחזק את הצמות שלא יתיישנו וכדי שהשיער לא יתייבש.
הייתי חסרת סבלנות. כל כמה ימים הייתי פורמת צמה ובודקת אם השיער ארך.
וכל פעם הייתי מגלה שהוא עדיין באותו האורך. כי כמובן שאחרי כמה ימים לא רואים
הבדל. בשביל שהשיער יארך צריך לחכות בסבלנות. והייתי ממשיכה לבדוק כל כמה ימים,
ממש באובססיה. עד שהגבלתי את עצמי לבדוק את השיער פעם בחודש, ואז סוף סוף הבחנתי בשינוי.
הוא אכן ארך.
השינוי התפיסתי הכי משמעותי שעברתי מבחינתי היה החשיבות של מים עבורי.
לפני כן, כמישהי שדאגה בקפידה להחליק את שיערה בצורה מושלמת, מים סימלו צרה צרורה. זה היה משהו שמספיק נגיעה אחת שלו על השיער שלי כדי שכל ההשקעה תיהרס. אם יורד
גשם למשל, אני הראשונה שתתפוס מחסה במידה ואין לי מטריה. ולא חשוב לאן אני ממהרת
ואם אני מאחרת, הכול יחכה ויעמוד מלכת עד שאני אהיה בטוחה שהגשם פסק לחלוטין
ושהדרך בטוחה. במקלחת זה תמיד כובע רחצה אטום הרמטית שבטעות לא תיכנס טיפה אחת,
ואם אני הולכת לבריכה או לים, זה תמיד יתוזמן ליום האחרון של הפן, כך שבין כה וכה
אני אצטרך לחפוף לאחר מכן. ומאז השינוי, פתאום מים הם מתנה, גשם זה ברכה, ולחות לא
מזיקה כמו שהייתה מזיקה לפני כן. אם השיער לא מסתדר כל כך, מים יכולים לשפר את
המראה, מים עוזרים בכל עיצוב, מים מוציאים את התלתלים ומסייעים לקרם ולג'ל, מים
מזינים את השיער.
כל פעם שהייתי פורמת צמה ובודקת את מצב השיער הטבעי שלי, הייתי מרטיבה
אותו במים, שמה קרם לחות, שמה קצת שמן קוקוס, וקצת ג'ל. כל אלה היו עוזרים לי לעצב
את התלתלים שלי ולראות איך הם נראים. גם אחרי שהשיער יתייבש התלתלים היו נשארים
שם. יפים וחמודים. הם היו עדיין קצרים, אבל הם הספיקו בשביל שאני אסתכל עליהם שעה
במראה כמו ילדה קטנה ומרוגשת. הרגשתי כאילו זרעתי זרעים, ופתאום אני רואה את הנבטים והגבעולים והעלים.. זה
היה תהליך שכל שלב בו ריגש אותי ממש. וחיכיתי בקוצר רוח ליום שבו השיער הטבעי יהיה
מספיק ארוך בשביל שאני אפרום את כל הצמות ואגזור את השיער החלק.את גזירת השיער החלק עשיתי בשלבים, כשהשיער הגיע ל-10 סנטימטרים. אם לפני כן הייתי פורמת צמה אחת, אז הפעם פרמתי שתי שורות של הצמות מהסוף. רציתי לראות איך הוא נראה ולדמיין את עצמי עם השיער שלי. הייתי בתהליך של גילוי עצמי מבחינת השיער. לפני כן, כמו שציינתי, לא זכרתי איך הוא היה נראה. כל מה שהיה לי ממנו זה זיכרון מר מהילדות, ורציתי מאוד להתחיל אתו היכרות חדשה. נעתי בין הפחד לחזור לאותה תחושה לא נעימה שהייתה לי פעם, לבין הרצון לתת לו הזדמנות ולאהוב אותו.
אני
זוכרת שכשהייתי קטנה אז כילדים, היו לנו את השיחות האלה על השיער. למי יש שיער טוב
(חלק יותר) ולמי פחות טוב (מקורזל יותר), ואני זוכרת שהייתה לנו תיאוריה כזו שאם
נגלח את כל הראש אז יכול להיות שהשיער שיצמח יהיה טוב יותר. אף פעם לא ידענו אם זה
נכון או לא, כי אף אחת לא הייתה מוכנה לנסות את זה על עצמה, אז זו תמיד היתה עבורנו תעלומה שמצריכה בדיקה. עם הגיל הבנו שזה לא יכול להיות, כי מבנה שיער קשור ב-DNA שלנו.
כשאני חושבת על עצמי באותה תקופה
שהארכתי את השיער שלי ופחדתי לא לאהוב אותו, אני חושבת שפשוט קיוויתי שהוא יהיה
יותר "טוב" ממה שהוא היה פעם. קיוויתי שאולי הגזמתי עם הזיכרון שלי,
ושאולי בכלל השיער שלי לא היה כזה נורא כמו שאני מתארת. אבל ברגע שפרמתי את שתי השורות
מהסוף, גיליתי שהשיער שלי אכן מקורזל כמו שאני זוכרת אותו. והפעם, מה שאמור היה
להשתנות זה לא השיער שלי אלא החוויה שלי אתו, ואיך שאני מרגישה כלפיו. מה אני אמורה לעשות, ומה אני אמורה לשנות אצלי בפנים כדי שלשיער הטבעי שלי יהיה מקום טוב בעולם
שלי? אני צריכה ללמוד לקבל אותו. וזאת נקודה חשובה בתהליך. כי אם אני לא מוכנה לקבל אותו
ככה, עדיף כבר לחזור להחלקות. זה השיער שלך, תתמודדי. או אל תתמודדי, פשוט תני לו
להיות. בהיתי מספר דקות בשיער הפרום במראה, נגעתי בו, מיששתי אותו, ואמרתי לעצמי,
הוא בסדר. הוא בסדר גמור. וגזרתי ממנו את ההחלקה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה