וידויים של מקורזלת- חלק 3

אז הגעתי לנקודה שחלק מהשיער שלי היה עם החלקה וחלק מסוים נשאר רק עם השיער הטבעי. 

באותו הזמן התחלתי לספר ליותר ויותר אנשים שאני חוזרת לשורשים. התשובות התחלקו לשתיים: כאלה שעודדו אותי להמשיך עם התהליך וכאלה שהציעו לי להפסיק. לא נעלבתי מאלה שהציעו לי להפסיק עם התהליך בכלל. זו דעה שלהם, ואני מכבדת. אני, כשאני מגיעה להחלטה, היחידה שיכולה להוציא אותי ממנה היא אני, ואני בד"כ מאוד החלטית ומאוד עקשנית, אז באמת שזה לא היה משנה. היו כאלה ששאלו למה? למה דווקא עכשיו? ואני חושבת שגם התשובה לשאלה הזו לא כל כך משנה. מה זה משנה אם הייתי עושה את התהליך לפני שנתיים או בעוד חמש שנים מעכשיו? אבל אני מבינה את הבלבול ואני מבינה את זה שזה משהו שקשה לעכל. למה מישהי שהשיער שלה הוא כל כך מקורזל תרצה להפסיק להחליק אותו? זה לא נשמע הגיוני. ואם אני חושבת על זה, בחיים שלי, ראיתי מספר כל כך מועט של בנות שהלכו עם האפרו שלהן (לא שיער גלי או מתולתל) שזה משהו שכל כך נדיר לראות.  ואותן בנות, שלי לפחות יצא לראות, האפרו שלהן היה נראה חלק מזהות שהן נושאות איתן. הייתה לאפרו שלהן אמירה חותכת ומוצהרת של מי שהן- אפריקאיות גאות. והתחלתי לחשוב על עצמי ועל השאלות של הסובבים אותי. האם אני רוצה להגיד משהו בזה שאני חוזרת לשורשים? האם אני מנסה להעביר איזשהו מסר, האם אני מנסה להצהיר על משהו? מה אני מנסה להשיג? והאמת היא שאני לא יודעת מה אני מנסה להשיג, אני לא יודעת בדיוק מה זה אומר מבחינתי לחזור לשורשים ואיך ה"אני" החדש שלי יצטייר. אין לי מושג איך אנשים יראו את זה, או איך אני ארגיש עם מראה שהוא לגמרי שונה ממה שהייתי לפני. ובאמת, שיש משהו באפרו שזועק לשינוי, משהו שמצליח לגעת בי. משהו שמושך אנשים, או מרתיע אותם. יש לו עצמה. פתאום הבנתי שהעצמה הזו, כבעלת אפרו, תלווה אותי, לטוב או לרע, והייתי צריכה פתאום לקבל את זה על עצמי. איך אנשים יבחרו לראות אותי כשהם יראו אותי? אף פעם לא הייתי צריכה לחשוב על זה ככה, ועכשיו אני מתחילה לחשוב. זה קצת הדאיג אותי אם להגיד את האמת. ועוד פעם, אבל באופן אחר, התחלתי להרגיש חשופה.

עם הזמן השיער המשיך לגדול ולגדול, והצמות התחילו כבר להעיק עליי. הן ישבו על ראשי כבר שבעה חודשים, וחשבתי לעצמי שהגיע זמנן להיפרם ויפה שעה אחת קודם. חזרתי לסופ"ש בבית מירושלים. ואמרתי לאחיות שלי, שאני הולכת לעשות את הצעד הגדול ולגזור את כל השיער החלק מהראש. אחיותיי ישר התגייסו למשימה, הן היו סקרניות בדיוק כמוני לדעת מה יהיו התוצאות. למרות שהשיער שלי לא היה הכי ארוך כמו שקיוויתי שיהיה ביום של הגזירה, כבר לא הייתה לי סבלנות לחכות יותר. פרמתי את כל הצמות, הרטבתי במים, סירקתי טוב, ואחותי הגדולה התחילה לגזור ולגזור. היא גזרה את השיער כל כך בעדינות ובקפידה, מפחדת שלא תגזור בטעות תלתל שהתאמצתי לגדל. האינדיקציה שלה הייתה הצבע החום שהיה צבוע בשיער החלק שלי, וכל מה ששחור היה המקורזל.

בסוף הגזירה, אני ואחיות שלי התבוננו דרך המראה על התוצאה הסופית די בשקט. כל אחת התכנסה בתוך המחשבות של עצמה. אמרתי לעצמי בלב, טוב זה לא טוב שהן לא אומרות כלום. אבל גם את לא אומרת כלום. כי את בשוק בדיוק כמוהן.. אולי אם תנסי לחייך קצת..

והתחלתי לחייך וללטף את השיער, כדי להראות להן שהכול בסדר, אף אחד לא מת. ואז אחותי הקטנה העזה לומר: "את נראית כמו סבתא.." באמת?! הסתכלתי במראה.. וואלה נכון.. זה היה מראה מוזר, מראה שרואים רק אצל המבוגרות היום, אבל גם הן דואגות לכסות את הראש במטפחת. טוב.. התעשתי על עצמי מהר, אני כבר יודעת איך מסדרים ומטפלים בשיער כזה, אני יודעת אילו תסרוקות אני יכולה לעשות.. הכול בסדר.. אני לא איראה מבוגרת, אני אראה לגילי עם אפרו. באיזשהו אופן הרגשתי צורך להסביר להן שהשיער עדיין לא מסודר, וכשאני אסדר אותו הוא יראה אחרת, ובגדול הרגשתי צורך להסביר להן כל מה שאמרתי לעצמי בלב בעצם, אבל החלטתי שלא. זה לא יעזור. את התהליך הפנימי שאני עברתי במשך שבעה חודשים.. שנתיים בכלל, ואפילו יותר מזה, הן לא עברו, אז אני לא צריכה לצפות שהן יביעו הבנה מלאה בכוח, עצם הנוכחות שלהן לצדי זה גם משהו. אז אני אתן להן את הכמה רגעים שלהן לשתוק ולעכל, ונמשיך הלאה.

השיער הטבעי שלי היה כל כך קצר שלא יכולתי אפילו לעשות קוקו, ואני בעצמי הייתי צריכה לעכל ולהפנים שיש לי אותו, אז כבר באותו מצ"ש חזרתי לצמות. עם הצמות הייתי עד ספטמבר, ובספטמבר השיער ארך לי כבר ל-17 סנטימטר. אז כבר התחלתי להרגיש יותר בטוחה, ופרמתי שוב את הצמות והייתי עם האפרו. והיה לי קשה מאוד להסתדר אתו בהתחלה. בכל הסרטונים שראיתי, של נשים שחורות שמסדרות את השיער שלהן, בחיים לא חשבתי עד כמה כוח וזמן זה מצריך. רציתי לשרוף את כל הסרטונים של אותן בנות שעושות כאילו כל דבר לוקח להן בדיוק שנייה וחצי, כאילו מה שהן עושות לא דורש הפעלת שרירים מזרועות הידיים שעד היום היו רדומים בכלל, רציתי למחוק את החיוך שלהן בעודן מגיעות לשלבי סיום של סידור השיער, כשאני לקראת הסוף רוצה למות מתסכול ומעייפות.

אני אשקר אם אגיד שלא חלפו לי מחשבות זדוניות בראש לחזור להחלקות. סידור השיער היה קשה ומתסכל מדיי. והמחשבה על לוותר לעצמי אחרי כל כך הרבה זמן והשקעה מצדי גרמה לי לעצב.

ואז יום אחד אני מסתכלת במראה, ואני כבר אחרי החלקה. השיער שלי היה חלק בצורה שלא תיאמן. חלק, ושחור, ומבריק ורך מאוד. אבל אני רק מסתכלת על עצמי דרך הראי וממררת בבכי. בוכה על השיער המקורזל שלי שדאגתי לגדל, שטיפחתי במשך 11 חודשים ועכשיו איננו. הסתכלתי על עצמי במראה כלא מאמינה על כל החודשים האלה שהיו לחינם, על שעשיתי בטיפשותי החלקה ועכשיו הכול נהרס. בכיתי כמו ילד קטן שלקחו לו משהו שלא כצדק.

ופתאום להפתעתי אני מתעוררת מחלום באמצע הלילה, ואני במיטה. עם השיער שגידלתי. ולמרות שאני ערה, החלום עדיין מהדהד בי, מאיים עליי שהוא אמתי. אני נוגעת בשיער והוא עדיין מקורזל. אני מחייכת ונושמת לרווחה.

מיותר לציין שזה הרגע בו ידעתי בוודאות מלאה שלהחלקות, אני-לעולם-לא-חוזרת.  

בצד שמאל למטה השיער אחרי חפיפה, בשאר התמונות אחרי סידור