וידויים של מקורזלת- חלק 1

לפני שנתיים כמעט החלטתי לחזור לשיער הטבעי והמקורזל שלי. כפי שכבר סיפרתי לפני, מגיל 10 הייתי מחליקה את שיערי ולא הייתי צריכה להתמודד אתו. בתור ילדה תמיד הרגשתי שהתברכתי שנולדתי לקדמה. הייתי חושבת לעצמי, "מה לעזאזל היית עושה עכשיו עם היית חיה בימי הביניים, או באפריקה לצורך העניין. היית הולכת בלית ברירה עם האפרו הנפוח והיבש שלך ונאלצת לעשות צמות כל ימי חייך! תודה לאל להחלקות!". כך הייתי אומרת לעצמי מפעם לפעם.

רק בעתיד אני אבין את ההרס של ההחלקות על השיער והקרקפת שלי. מגיל מסוים השיער שלי פשוט הפסיק לצמוח, הוא כמעט תמיד היה נראה עייף וחסר חיוניות, והתחילו לי קרחות בראש ורגישות לא נורמלית בקרקפת, והשיער החל להתדלדל יותר ויותר. בתקופת הצבא כבר התחלתי לדאוג לגבי העתיד. עד גיל 30 הייתי בטוחה ששיער על הראש לא יישאר לי, עדיף לי כבר לעשות קרחת מעכשיו. ידעתי שמתישהו אני אאלץ להתמודד עם התוצאות, אבל לא אהבתי את השיער האמתי שלי מספיק בכדי להפסיק עם ההחלקות. מבחינתי ללכת עם השיער שלי זה משהו שבשום פנים ואופן לא בא בחשבון, זו לא אופציה בכלל. זה היה כמו ללכת עירומה ברחוב מבחינתי, משהו שלא מתקבל על הדעת. ובאמת שהמשמעות עבורי בלהיות עם השיער האמתי שלי, פשוט ככה, היה כמו לגלות את הסוד הכי כמוס שלך. משהו שאת מחביאה עמוק בפנים, בתוך המקום האפל הזה שאת מסתירה בתוכו את הבושה שלך ואת הפגיעות שבך. בשבילי זה היה אומר להיות לגמרי חשופה לעבר שלך, לילדות שלך, להגדרות שהיו לך פעם, והיום כבר לא, כי החיים נתנו לך אפשרות אחרת. ודווקא בגלל הברירה שהייתה לי, השינוי שעברתי הפך להיות לחוויה מעניינת עבורי. לא הייתי חייבת לחזור לאפרו, לא נאלצתי לעשות את זה. רציתי לעשות את זה. וההבדל הוא עצום.

זה התחיל בצמות. מאויב מס' אחד, הצמות הפכו לעוזריי הנאמנים ביותר. זה לא ששנאתי את הצמות עצמן, שנאתי את התהליך שהייתי צריכה לעבור כדי שהן יהיו על ראשי, זה פשוט לא היה שווה את זה. לפני שלוש שנים, בשנה השנייה ללימודיי באוניברסיטה העברית בירושלים, עברתי משבר שיער קטן. נראה לי שכל בחורה עברה את זה- השיער פשוט לא יסתדר לי, וכל בוקר הייתי נלחמת אתו, בנוסף לכך הוא היה מקשיב רק לתסרוקת אחת שהפכה לתסרוקת הקבועה שלי. בשלב מסוים התסרוקת הזאת פשוט יצאה לי מכל החורים, והייתי חייבת שינוי דחוף לפני שאני באמת מגלחת את הראש. וזה רגע מאוד קריטי במשבר, כי מכאן, יש שתי דרכים שאני יכולה ללכת בהן. דרך המלך, או הדרך ישר למטה. כשהדחף הזה לשינוי מכה בי, אני בדרך כלל לוקחת זוג מספריים ויוצרת יצירת אמנות, שאני אישית קוראת לה "חרטה" או "שיט, למה עשיתי את זה? איזה מטומטמת" מלווה בשתי ידיים על הראש. אז החלטתי ללכת בדרך המלך ולעשות משהו מועיל לשם שינוי, והלכתי למספרה שיעשו לי צמות ארוכות. בהתחלה, כשהסתכלתי במראה אחרי שהספרית סיימה לקלוע לי את הצמות, הרגשתי שהן גסות מדיי עליי. הרגשתי מוזר, כאילו זו לא אני הבחורה שבוהה בי במראה. זה כמו להרכיב פעם ראשונה משקפי שמש, או לנעולבפעם הראשונה נעלי עקב, זה היה משהו שהייתי צריכה להסתגל אליו. מהר מאוד התאהבתי פשוט, וזה הקל עליי הרבה בסידור השיער.

ואפרו עדיין היה רחוק ממני. אבל מה שמצחיק זה שעם השנים הייתי עושה תלתלים לשיער החלק שלי ע"י בייביליס, או ע"י 4 צמות שהייתי עושה לילה לפני, כדי שיום אחרי יהיו לי תלתלים מקורזלים עם נפח. ואני יודעת שבדרך כלל אנשים רוצים את מה שאין להם, בעלות שיער חלק רוצות מתולתל והמתולתלות רוצות חלק. אבל לי באופן טבעי  יש כבר שיער מתולתל, אבל אני גורמת לו להיות חלק ועושה אותו מתולתל עוד פעם. מצליחות לעקוב? :/ באיזשהו שלב הרגשתי כמיהה וסקרנות לשיער שלי. כי כבר לא זכרתי איך הוא היה נראה ואיך הוא הרגיש לי. ולפעמים הייתי חושבת לעצמי שאולי בתור ילדה הגזמתי קצת, אולי הוא לא היה כזה נורא. אבל אז הייתי זונחת את הרעיון וממשיכה עם השגרה. וכך מדי פעם לפעם היה יוצא לי לחשוב על השיער האמתי שלי, ולפנטז איך הוא היה נראה על ראשי לו היה ארוך מספיק. לרוב הייתי מדמיינת אותו עם תלתלים פתוחים וגדולים כאלה, כמו של פליסיטי (למי שזוכר), או תלתלים קצת יותר סגורים אבל עדיין מושלמים כמו של כריסטינה מיליאן בסרט "אהבה בתשלומים". אבל ידעתי שהתלתלים שלי לא היו קרובים לזה, הם בהרבה יותר צפופים וקטנים והכי רחוקים מלהיות מושלמים. אז אחרי כל פנטוז כזה, המסקנה שלי הייתה "אם רק היה לי". אם רק היו לי תלתלים קצת יותר ממושמעים אז אולי היה לי יותר קל לעשות את השינוי.

באחת הפעמים שיצא ל לחשוב על השיער שלי נזכרתי בתקופה שהייתי עובדת כקופאית ב-ampm, קצת לפני שהתחלתי ללמוד מכינה בתל אביב. השנה הייתה 2011, וכל פעם שהייתי חוזרת באוטובוס מהעבודה בתל אביב חזרה לבית בראשון, הייתה עולה מישהי לאוטובוס בתחנה של צומת חולון. אתיופית, עם שיער מקורזל, כמו שאני זוכרת את שלי, עד הכתפיים, תמיד לבושה בג'ינס, גופיה/חולצת בייסיק זרוקה כזאת, משקי שמש, ותיק היפי כזה שהרצועה שלו הולכת אלכסונית לגוף.  היא תמיד הייתה תופסת את מוקד תשומת הלב שלי. גם אז באותה תקופה, אם הייתה מישהי שיכלה לדרבן אותי לעבור לשיער הטבעי שלי, זו הייתה היא. אף פעם לא ידעתי להצביע על מה בדיוק היה בה שגרם לי להרהר בשיער שלי, אבל בהחלט היה בה משהו. ואז פתאום קלטתי מה ראיתי בה. ראיתי בה חופש. הייתי מסתכלת עליה והייתי רוצה מהחופש הזה גם קצת לעצמי. כי אני, כשאני חושבת על זה, הייתי משועבדת לשיער החלק שלי. והסיבה שהייתי כל כך משועבדת לו הייתה הדאגה התמידית שלי להסתיר בכל מחיר את מה שיש מתחתיו. הדאגה הזאת ליוותה אותי במשך הרבה זמן שכבר הורגלתי אליה ולא ראיתי בה משהו רע. ופתאום לראות מישהי שאין לה את הדאגה הזאת על הראש, שאין לה מה להסתיר, וזה היה מרענן בעיני, זה היה מהמם.