מעשה במקורזלת

לפני שנה וקצת בערך, החלטתי לעבור שינוי. שינוי משיער חלק לאפרו הטבעי שלי.

מגיל 10 הייתי משתמשת בתכשירים כימיים על מנת להחליק את שיערי. אני זוכרת את הפעם הראשונה שאני ואחותי הקטנה הלכנו למספרה עם אימא להחליק את השיער. אימא שלי ממש לא רצתה שנעשה את זה, אבל היא לא עמדה בלחץ של שתי בנותיה הצעירות ביותר בעודן מושכות לה ביד ובשמלה ומתחננות שהיא תיקח אותן למספרה לעשות החלקה.

לי יש את השיער הכי בעייתי בבית. לפני תקופת ההחלקות שלי, שנמשכה כ-16 שנה, היה לי שיער שזכה לכינויים כמו , "שיער קש", "שיער מברזל", "שיער מכוער". לאימא שלי יש שיער מתולתל פתוח, מלא ויפה, שמאז שאני זוכרת אותו, תמיד צבוע בגווני אדום וסגול חצילי. לאחותי הקטנה יש שיער כמו של אימא, רק הרבה יותר מלא ממנה ולכן גם נפוח יותר. אחותי הגדולה התברכה בשיער בקבוקי גלי, מבריק ובריא, אם כי קצת דליל. ואני התברכתי בשיער של אבא- תלתלים סגורים וקפוצים, שמסרבים להתגמש ולהישמע להוראות החברה המערבית שדוגלת בעידון.

אני זוכרת שהתלתלים שלי תמיד סרבו להיתמך בכתפיים, סרבו להימתח ולהגיע למורד הצוואר, שלא נאמר הגב, שאותו הם בחיים לא פגשו וסרבו לפגוש בתוקף. אלו היו תלתלים עקשנים שהעדיפו לצמוח כמה שיותר למעלה וכמה שיותר למרחב, והם בחרו לנצל כל סנטימטר בחלקת הקרקפת שלי, מה שהיה נראה כמו פיצוץ אוכלוסין אפרואי שכזה. במקלחת תמיד הייתי נלחמת עם התלתלים לרדת למטה, הייתי מכבידה עליהם שמפו ומרכך כדי שלא יהיה להם כוח יותר להתרומם. ולכמה רגעים זה היה מצליח. אך כמובן שביציאה מהמקלחת, הקלילות שהם בורכו בה הייתה חוזרת אליהם והם היו שבים לפרוח כמו שהטבע תכנן להם. ואז בעודי עוטפת את השיער במגבת ארוכה שמגיעה עד לאחורי הגב, הייתי מסתכלת במראה והייתי מדמיינת שהמגבת היא שיערי. הפנטזיה תמיד הייתה מעלה בי חיוך. הייתי מסתכלת במראה ארוכות ומלטפת את המגבת, מדמיינת עצמי עם שיער ארוך וחלק, כמו רוב בנות כיתתי הלבנות ביסודי, עם שיער ארוך וחלק, וסרט, וצמה, וקוקיות, וקשת…

לרוב הייתי עם צמות. לא יכולתי להרשות לעצמי להיות בלי, בגלל שהשיער היה עקשן. הצמות זה הדבר היחיד שהרגיע אותו. הוא לא היה נשמע לקוקו ולא לצמה אחת אפילו, רק לצמות, וכמה שיותר. אז את רוב הילדות העברתי עם צמות עד שלא יכולתי לסבול אותן יותר. הימים הקשים ביותר היו הימים של פרימת הצמות, החפיפה, וקליעת הצמות שוב. זה היה פרויקט שבדרך כלל השתתפו בו כמעט כל בני המשפחה. אבא פורם, אימא או אחות גדולה חופפות, אימא או אחות גדולה קולעות צמות. ממש צוות לעניין. ולעשות צמות זה פרויקט כשלעצמו. בפרויקט הזה חברי ההרכב היו, אני (זו שעושים לה את הצמות), אחותי הגדולה (שבדרך כלל הייתה עושה לי צמות), ואימא (האדריכלית באסמכתא, שבדרך כלל הייתה מכוונת את אחותי הגדולה ועוזרת לה לשרטט את הקווים והשורות בצורה הנדסית
ומסודרת). ואיך אני קשורה? אני הייתי זזה לכיוון שצריך. מכופפת את הראש שצריך לכמה דקות, מרימה את הראש שצריך לכמה דקות, ומטה אותו הצידה לכמה דקות, הכול לפי הצורך של קולעת הצמות, בהוראת האדריכלית כמובן. אני אומרת לכם, זהו לא עסק קל. לכל הילדים עם הפרעות הקשב והריכוז שצריכים לעשות צמות- ליבי אתכם. זוהי מיומנות שדורשת המון סבלנות, התמדה וריכוז. אם לרגע זזתם אל תתפלאו אם תחטפו איזה כפכף.. אחרי הכול זוהי אמנות לשמה שלא כדאי לקלקל. בנוסף, מי שלא תורגל ואומן מראש לכוון את ראשו לכיוון שהורו לו, עלול למצוא עצמו עם צוואר תפוס 

ונחזור לתקופת ההחלקות. אם כן, כשהייתי בת 10, אימא שלי, כאישה מגונדרת וכלקוחה נאמנה, הייתה הולכת בקביעות למספרה ליד ביתנו. אותה מספרה הכירה לאימא עולם חדש- עולם ההחלקות. לא הייתה בארץ מודעות לחומרים כימיים מחליקי שיער באותה תקופה כמו שיש היום. בזמנו זה היה תהליך שלוקח שעות על גבי שעות, ולריח של ההחלקה היה ריח מסריח כשל סלט ביצים מקוקל, או של כרוב. עם חשיפתה של אמי לעולם החדש, ובתוספת מסכת השכנועים של הקטנטנות שלה, היא הסכימה סוף סוף. אני הייתי בת 10, אחותי בת 9, ובפעם הראשונה בחיינו, סוף סוף עשינו החלקה.

פעם ראשונה, שהיה לי סוף סוף שיער חלק, פעם ראשונה שיכולתי להרגיש את הקרקפת, פעם ראשונה שהשיער הסכים לפגוש את הגב, ואת הכתפיים ללא עזרת הצמות, פעם ראשונה שאני לא צריכה לעשות בכלל צמות. זו הייתה פעם ראשונה של המון המון דברים, פעם ראשונה של חיים קלים עם שיער ממושמע להפליא.

במרוץ השנים, המודעות להחלקות תלך ותגדל בקרב בנות מתולתלות כמוני ואפילו פחות ממני. עם הזמן למדתי לעשות החלקות בבית. הייתי קונה חבילה של החלקה בחנות שיער בשכונה שלי, הייתי הולכת הביתה, נשמעת להוראות באריזה ומחליקה את שיערי לבד. עם הזמן למדתי כבר את ההוראות בעל פה. ידעתי אילו חומרים אני צריכה לערבב ביחד, וידעתי לכמה זמן אני צריכה לשים את החלקה על הראש שלי לפני שאני חופפת. בהתחלה החומר היה נשאר על השיער שלי למשך חצי שעה, אפילו 40 דקות. אך עם השנים, השיער החל להישבר, ולהיחתך, ולאמץ לעצמו קצוות מפוצלים. עם השנים, בגיל ההתבגרות, הקרקפת שלי נהייתה רגישה יותר ויותר לפציעות, לגירויים וליובש מתמיד. ומאז ועד הרגע שהחלטתי להפסיק את ההחלקות, השיער רק התקצר והתקצר, ואף פעם לא ארך יותר מאשר לכתפיים.

אבל אז כבר הייתי משועבדת. לא יכולתי להפסיק להחליק את השיער, לא היה לי את האומץ לחזור לשיער הטבעי והלא ממושמע שלי, לא הייתי מסוגלת להתמודד עם מה שפעם היה סיוט בשבילי. אז המשכתי עם ההחלקות, וניסיתי להימנע מכל פגיעה נוספת בשיער. הייתי עושה החלקות כל שלושה חודשים רק בשורשים, כשההחלקה הייתה נשארת על ראשי למשך 20 דקות בלבד. הייתי חופפת רק בפנטיין, לפעמים בקרוליין, פעם אחת בשבוע, הייתי שמה מסיכות שבועיות, שמנים, ביצים, כל דבר שיחזיר את הלחות לשיער,  והייתי גוזרת את שיערי כל שלושה חודשים כדי להימנע מקצוות מפוצלים. אחרי הצבא התחלתי לצבוע את שיערי, מה שגם פגע בשיער. כל שלושה חודשים הייתי עושה החלקה, מחכה שבוע וצובעת את השיער, ומקפידה להוסיף לחות לשיער על מנת לפצות על הנזק שאני גורמת. לא יכולה שלא להודות שבנוסף לכול, הייתי מחליקה את שיערי עם מחליק באופן יומי בבוקר, ולפעמים הייתי מסלסלת אותו גם עם בייביליס. וזו הייתה השגרה שלי במשך כמעט שני עשורים.

את המעבר לשיער הטבעי שלי רציתי לעשות פעם ראשונה לפני שש שנים, אחרי תקופת הצבא. אך לא היה לי אומץ, ולא ידעתי איך לעשות את זה. רוב הבנות שאני מכירה בחיי, או שיש להן שיער תלתלי יפה, ויחסית קל לסידור, או שיש להן החלקות ותוספות. לא הכרתי מישהי שעשתה את הטרנספורמציה הזו, מישהי שהייתה יכולה להנחות אותי או לייעץ לי איך עושים את זה. מהר מאוד וויתרתי על הרעיון והמשכתי בשגרת ההחלקות שלי. ואז שוב, בגיל 23, החלטתי שוב לנסות לגדל את השיער הטבעי שלי. הצלחתי לגדל אותו במשך כמעט חצי שנה, לא גדל הרבה, אולי איזה 6 סנטימטר, אבל זה הספיק לי כדי להתייאש שוב. התלתלים העקשניים שהכרתי בילדותי הופיעו שוב, מחייכים אליי בערמומיות. התייאשתי והחלקתי. לא ידעתי איך לסדר שיער שבחלקו מקורזל וחזק ובחלקו חלק ופגוע. אם הייתי ממשיכה לגדל את השיער הטבעי והחזק שלי לעומת השיער החלק והחלש, כל השיער החלק היה נתלש ומה שהיה נשאר לי בראש זה ניצני אפרו, ממש כמו "מר תפוח אדמה" שפעם היינו מגדלים (זוכרים?). לא הייתי מוכנה לזה. הייתי צריכה פתרון, איך לעשות את זה נכון. אבל לא היה.

לפני שנתיים, דיברתי עם חברה לגבי הרצון שלי לחזור לשיער הטבעי, סיפרתי לה על ההתלבטויות שלי, בעיקר על זה שאני משקשקת להיפגש שוב עם התלתלים העוינים שהכרתי אז. היא סיפרה לי על בנות אפרו אמריקאיות שעשו את התהליך הזה לפניי, וכעת הן משתפות את המסע שלהן ברשתות החברתיות. אני ישר התלהבתי, ואור קלוש בצבץ אליי אי שם בקצה המנהרה. נכנסתי ליוטיוב ועולם חדש לגמרי נפתח בפניי. עולם של אפרו מכל הצדדים, מכל הסוגים, מכל הגוונים. נחשפתי למושגים שמעולם לא שמעתי עליהם לפני, אבל עכשיו אני מכירה אותם היטב, big-chop ,4a, 4b, 4c , twist-out wash-and-go ושלל של מושגים בעולם חדש ועשיר של בנות שעשו טרנספורמציה משיער חלק לשיער הטבעי שלהן ועוזרות לבנות אחרות לעבור גם כן את המסע שלהן עם עצות, דרכים, וטיפים.

אני זוכרת שהייתי יושבת שעות על גבי שעות וימים שלמים בשביל להכיר את העולם הזה טוב טוב. ופתאום בלי שאני שמה לב התלתלים החלו שוב לבצבץ ולאיים על השיער החלק והחלש, אז בשביל להרגיע את מתקפת התלתלים חזרתי לצמות, כשהפעם אני עושה אותם לבדי. אני עם צמות כבר למעלה משנה, והשיער הטבעי שלי כבר הגיע ל-14 סנטימטר, והוא ממשיך לצמוח כמובן. אבל אני כבר לא מפחדת.